תופעת הוולנטריזם (תיירות התנדבותית) בעולם
היא רחבה וכיום כבר קל להודות שרוב הזמן היא עושה יותר נזק מטוב. שגריר גאנה ריגש את העולם כשאמר שהגיע הזמן שאפריקה תעמוד על שתי רגליה ותפסיק להתבסס על סיוע הומניטרי ופיתוח בינלאומי ואנחנו בפרוייקט TEN אוגנדה יכולים רק להסכים. רק לפני כמה חודשים התפרסמה כתבה שהרעידה את עולם המתנדבים הבינלאומיים: אזרחית אמריקאית התחזתה לרופאה כי רצתה להציל את אפריקה והרגה מאות ילדים. היא כנראה לא התכוונה לעשות רע, אבל עם הצבע עור הנכון אפשר לעשות כמעט מה שרוצים ביבשת. ולכן אנחנו כל כך מקפידים וכל כך נזהרים בעשייה שלנו ובדיבור שלנו.
אני, הצוות והמתנדבים שלנו זוכים להתארח באוגנדה ולשתף פעולה עם מקומיים כי הם מארחים אותנו פה, לא כי הם צריכים אותנו פה. פרוייקט TEN משווה את העשיה שלו בשטח ליכולת האמיתית של המתנדבים, אם הם לא עו"סים, רופאים, מהנדסים מוסמכים הם לא יכולים לעבוד עם אוכלוסיית קצה, והם לא יכולים להציל חיים. וזה לא מה שבאנו לעשות. באנו לתת את מה שאנחנו טובים בו ושיעזור לקהילה וזה חינוך בלתי פורמלי. המתנדבים הישראליים בעלי רקע וידע והבנה שעוזרת להם להפוך כל שיעור לחוייה, כל רעיון למשחק וכל מערך להזדמנות לצאת מהקופסא ולהסתכל על העולם בצורה אחרת. זה אמנם לא סקסי כמו להאכיל ילדים, להציל חולי איידס, או לצבוע בית יתומים (הם לא יתומים, הגיע הזמן להודות בזה, עוד בהמשך) אבל זה חשוב, וזה משמעותי וזה מרגש. אנחנו לא רואים תוצאות או שינוי תוך כמה ימים, אבל באיזה תחום כן ניתן לראות שינוי משמעותי תוך כמה ימים?
השיעור האמיתי שהמתנדבים שלנו לומדים וגם מלמדים
את האוכלוסייה עימה אנחנו נפגשים היא שתפקידם של לבנים הוא לא "להציל" את אפריקה. בשונה מהרבה מתנדבים ומטיילים ביבשת, אנחנו יודעים שאפשר גם אחרת. אנחנו לדוגמא, לא מרימים ומחבקים ילדים – אוגנדה היא לא פינת ליטוף. חיבוקים וליטופים הם צורה פחות נהוגה להראות חיבה פה, אז מי אנחנו שנגרום לילדים להתרגל אליהם? וכשנלך? מי יחבק וירים? האם נרים ילדים זרים במדינות לא מתפתחות? תארו לכם שתייר יפני נכנס לחצר שלכם, מרים את האחיין שלכם מצטלם איתו סלפי והולך. ותארו שעשרים עושים את זה כל יום. האם נחבק אנשים ברחובות שלנו שאנחנו לא מכירים? כנראה שלא. ולכן גם פה לא נעשה זאת.
אנחנו לא נותנים שום דבר שהם לא יכולים לקנות או להכין בעצמם. יש לנו בלונים ונצנצים בבית? זה ישמח את הילדים. זה לא. כשנלך הדברים האלה ילכו איתנו, ומה לימדנו אותם? שהם חייבים לקבל מתנות מאנשים לבנים כדי להנות ולשחק? עדיף כמובן להכין מכוניות קשורות לחוט מחומרים שמצאנו בזבל. להכין משחקי חשיבה מעצים, עלים, קרטונים ודמיון. אין פינוי אשפה מסודר ולכן להעמיס ילדים בעוד פלסטיק סיני זול זה רחוק מאידיאלי – גם לאקלים. אה, וכדי להיות עוד יותר מעצבנים, אנחנו גם לא מחלקים ממתקים ואוכל. מה הדבר הראשון שלימדו אותנו כשהיינו קטנים? לא לקחת ממתקים מאנשים זרים. אז למה אנחנו נותנים ממתקים לילדים של אנשים אחרים? ובנוסף, מי יממן את טיפולי השיניים? אחד המראות הנפוצים באוגנדה הוא חברות ילדים הולכים מאחורי אדם לבן ומבקשים ממנו אוכל, ממתקים או כסף. למה? כי אלפי לבנים לפני כבר נתנו, כי חשבו שזה מה שחסר לילדים האלה – סוכריות טופי. ומחר? מי יתן? ואיך מרגישה אמא שלהם שאף פעם לא קונה להם ממתקים? ואיך הם מרגישים כלפי הממתקים המקומיים שלהם (מנגו ואננס טרי)? הרי הם פחות טעימים.
אני לא יכולה בלי להזכיר את מלכודת בתי היתומים, אוגנדה מוצפת בתי יתומים מלאה בילדים מקסימים יפיפיים שובי ושוברי לב. מוסדות אלה הם מגנט ברור עבור תיירים ומתנדבים לבנים שרוצים לחבק ולהרעיף אהבה על היתומים. אבל, הילדים בבתי היתומים לרוב (יותר מ85% מהפעמים) לא יתומים. בעלי המוסדות גילו את הפוטנציאל הכלכלי הענק הטמון בהבאת ילדים חמודים למוסדות, לתת להם לחיות בתת תנאים ולהביא תיירים לבנים שיבקרו. מכרה זהב. לקח גם לנו זמן, אבל הבנו את המציאות פה וכיום אנחנו נמנעים מלעבוד ב"בתי יתומים". בתרבות האוגנדית השבטית כשהורה חס ושלום מת, הדודים, הסבתות או השכנים יקחו את הילד ויחלקו את המעט שיש להם איתו. בתי היתומים מאוד מוזרים לתרבות האפריקאית.
אז כן, ההתנדבות אצלנו לא זוהרת, תמונות האינסטגרם לא יגרפו מליוני לייקים, זאת עבודה יומיומית של הליכה לבתי ספר בשמש ובגשם, עם בריסטולים על הגב ותיק מלא עזרים ולסקרן ילדים, אבל העבודה שלנו קשה, מאומצת, מחושבת ויפה. ואני גאה בה מאוד.
