מחנה הפליטים בסאמוס יוון ,התנאים בו לא יותר טובים והחיים בו נראים כהבטחה שהאנושות הפרהכ-7,500 פליטים המתגוררים באוהלים ובמבנים מאולתרים בשטח מיוער מעל עיירה שבה כ-6,000 יווניים בלבד. הפליטים מגיעים ממגוון רחב של מדינות מיבשות שונות ומגילים שונים והמשותף לכולם הוא הרדיפה אחר האישורים לאירופה ועד שיגיע האישור המיוחל.
לאחרונה הלכתי בפעם הראשונה בתוך מחנה הפליטים, יחד עם זוגתי שביקרה כאן לכמה שבועות. אין כאן עדיין מתנדבים ועבודות ההכנה בעיצומן אבל את הביקור במחנה הפליטים כמו ביקשתי לדחות עד שיהיה איתי מישהו לחוות את זה ביחד. הגענו לשם לאחר טיול רגלי קצר לפסגת הר ובהליכה בתוך המחנה השתדלתי בעיקר להיות ממוקד ולעבור דרכו. הלכנו במהרה, בלי ליצור יותר מדי קשר עם הסביבה, בלי למשוך תשומת לב ובלי ליצור עניין. אבל תוך כדי כך גיליתי שזו לא משימה אפשרית. בלטנו שם, זוגתי ואני, בהולכנו בין השבילים המאולתרים בין בקתות הברזנט. גברים הזמינו אותנו להיכנס לשתות כוס תה ונשים בחנו אותנו במבטן בעודן תולות כביסה במעט המים שהצליחו לגייס לצורך כך. בשלב מסוים קבוצה של שלושה ילדים הבחינה בנו ובאנגלית שבורה ניסו למשוך את תשומת ליבנו. הגדולה שביניהם אמרה מרחוק "Hello" בעודה מנופפת לנו בידה ואחותה הקטנה מבלי לחשוב רצה אל זוגתי עם הידיים משוטות קדימה בתקווה לחיבוק. מבלי לחשוב ובלי יכולת להגיב, היא הרימה אותה וקירבה אותה אל חיקה וגם לאחר שהניחה אותה על הארץ, הילדה הקטנה המשיכה אחרינו אומרת Hello ומקווה שנרים אותה שוב.
המשכנו בהליכה בין הבקתות המאולתרות ובשבילים מפוטלים שקיווינו שיובילו לסוף המחנה. מסביבנו השפה המדוברת והמוזיקה הנשמעת מרמקולים או כלי נגינה השתנתה כל כמה מאות מטרים. המשכנו ללכת בניסיון למצוא את הדרך החוצה בטרם תגיע החשיכה ולאורך כל הדרך נדהמנו לראות שלמרות התנאים הירודים, שלא מכבדים אף אדם, האנשים חיים את חייהם ואפילו שומרים על מצב רוח מרומם. המציאות הקשה לא מונעת מהאנשים להישאר חיוביים ולקוות לטוב. כשמצאנו לבסוף את דרכנו החוצה וישבנו לכמה דקות על מנת לעבד את החוויה ש"עברנו" חלחלה בנו המשמעות שמאחורי הזמן הקצר הזה שבילינו במחנה.
הילדה הזו מבלי לחשוב פעמיים רצה לזרועותיה של אישה שמעולם לא ראתה בעבר. אישה שהיא שונה ממנה במבנה הגוף כמו גם מכל בחינה חברתית אפשרית הן בשפה והן בהתנהגות. ובכל זאת, למרות השוני, לאותה ילדה לא היה שום ספק שזה מקום בטוח לרוץ אליו כדי לקבל חיבוק. השתדלתי שלא לנתח יותר מדי אם הרצון של הילדה נבע מחוסר במגע פיזי או באהבה, זה לא בשבילי לשפוט. לא רציתי גם לנסות לחשוב מדוע היא שמחה על אדם שהוא כל כך שונה ממנה, דבר שהוא לא טריוויאלי עבור רוב הילדים בסביבה שבה אני גדלתי. אבל זאת המציאות והמציאות הזאת היא קשה, ולמרות שלתפיסתי אסור להרים ילדים ובוודאי שלא לחבק אותם, הלקח מהבחינה הזו היה ברור:
הידיים האלה, המושטות קדימה, הן לא רק ידיים של ילדה אחת. אלה ידיים של כמעט 2,000 ילדים שחיים באוהלים, שמחפשות לא בהכרח את המגע, אבל אתה האהבה ואת החיבוק הרוחני שאנחנו יכולים לתת. זה היה לא רק חיפוש אחר ידיים וכתף לשים עליה את הראש, אלא ניסיון להגיע למקום חיובי וטוב שבו ילדים יכולים לפרוח וליהנות. למגרש משחקים שהוא לא ערימה של אבנים שבמקרה היו עגולות מספיק ומשחקי חברה שיש מאחוריהם חשיבה, כוונה וערכים חינוכיים.
הידיים האלה היו קריאת התעוררות עבור החברה שלנו, שלא רואה את הילדים הללו ולא את המבוגרים שבאוהלים האלה. ואולי יום אחד, אולי בזכות פרויקטים כמו פרויקט תן, הידיים האלה יהפכו גם להיות הכלי המוביל והמקדם, המניע את השינוי החברתי שלו זקוקים אנשים רבים כל כך. יש לנו החובה להיות שם כדי לדאוג שהידיים האלה יקבלו את מה שצריך על מנת לעשות תנועות ופעילויות חיוביות וכדי להתמודד עם המציאות השוכנת כאן. אם לא אנחנו, אז מי?
