השבוע העברתי את שיעור האמנות הראשון שלי בבית הספר שאנחנו עובדים בו באיננדה, 40 דקות נסיעה מבית המתנדבים בדרבן.
אחרי שאני והשותפה שלי תכננו את השיעור בבית התפצלנו והייתי צריכה להעביר את השיעור מול הילדים בעזרת שאר המתנדבות, אבל אני הייתי האחראית הבלעדית.
הייתי מאוד לחוצה, כמות הילדים בכיתה הבהילה אותי ולא תכננו לעבוד עם כל כך הרבה ילדים! התרגשתי מאוד לראות את הכניסה של הילדים לכיתה. העמדנו אותם בשורה מסודרת וכל ילד שנכנס בחר איך הוא רוצה שאברך אותו בשלום. הוא יכל לבחור חיבוק, כיף (כמו היי פייב) או ריקוד ואני, בתוך האחראית על השיעור הייתי צריכה לקבל את פניהם בדלת. רוב הילדים ביקשו חיבוק למרות שזה הפעם הראשונה שנפגשנו, וזה ישר שבר את הקרח! ברגע שהשיעור התחיל, כבר היו לי כמה שניות אישיות עם כל תלמיד.
התרגשתי לראות איך שאר המתנדבות נרתמות לשיעור ולמרות הקשיים שלא צפינו הם השקיעו והצליחו להעביר אותו בהצלחה. הילדים נהנו, הכירו אותנו קצת יותר, ולמדו טכניקות חדשות של יצירה! כל ילד לקח הביתה יצירה של חיה ממוחזרת, הם נתנו שם לחיה החדשה שלהם וכולם קיבלו במה להציג את האמנות שיצרו. התרגשתי לראות שלמרות המרחק מהבית הילדים פה באיננדה, מזכירים בהתרגשותם את הילדים שאני מכירה מהארץ! כשארזנו את הציוד, ראיתי את הילדים מתרוצצים עם היצירה ומראים לחבריהם מהכיתות האחרות.
אמנם זאת רק התחלה, אבל אני מתרגשת ממה שהמפגשים הבאים יולידו.
