לוח הזמנים של התוכנית מאוד מסודר, אני יודעת מה מצפה לי בכל רגע נתון, כל ארוחה, כל סשן וכל פעילות נערכים בזמן קבוע מראש וידוע לכל. לכן, כשהגיע יום שלישי בבוקר, ידעתי מיד שזה הזמן ללכת לבית הספר ׳מניסיפל׳. בשבועות הראשונים של ההתנדבות הידיעה הזאת לוותה בלא מעט תסכול, אחרי הכל מבין כל בתי הספר, הילדים במניסיפל הם הילדים בעלי הקושי הרב ביותר באנגלית, ואין זה סוד שבלי ידיעת השפה, התקשורת ביננו עתידה להיות מוגבלת מאוד. לכאורה, מדובר בסתם עוד בית ספר, אחד מבין השבעה עימם אנו עובדים בפרויקט, אך בפועל מדובר בבית ספר מיוחד במינו. בית הספר נפתח לפני שנה ומאז הוא משמש מסגרת לעשרות ילדים שעד לא מזמן לא זכו לחוות חווית לימוד סדירה, בין אם זה מכיוון שהם נאלצו להחמיץ לימודים כדי לעזור בפרנסת המשפחה ובין אם הם נפלו קורבן לעבדות ורק לאחרונה שוחררו וקיבלו הזדמנות יקרה מפז, ולא מובנת מאליה, לרכוש השכלה.
בניגוד לאותם שבועות ראשונים של ההתנדבות, כשהגיע אותו בוקר יום שלישי, הגעתי לבית הספר ׳מניסיפל׳ עם חיוך על הפנים וכמות בלתי מוגבלת של מוטיבציה. דווקא מכיוון שבית ספר זה צופן בחובו את הקושי הכי גדול (לפחות עבורי), הבנתי ששם נמצא הפוטנציאל הכי גדול לעורר שינוי. ואכן, שינוי הגישה הביא עימו שינוי של ממש, לאו דווקא רק בתלמידים.
ישבתי עם קבוצת תלמידים שמבחינה פורמלית נמצאים בכיתה ה׳ אך בפועל הגילאים שלהם נעים בין 10 ל-15. תוך כדי קריאת הסיפור המשותפת נוכחתי לדעת שאחד הילדים לא משתתף, ומעבר לכך- מחזיק את הספר שלו הפוך.
לכאורה, ניתן היה לחשוב שמדובר בילד בעייתי או לפחות אחד שלא מעוניין להקשיב. הכי פשוט להתחבא מאחורי מחסומי השפה ולהאשים את רמת העניין או הריכוז של הילד. אבל פרויקט תן, וגם אני, שמים לנו למטרה כל בוקר מחדש למצוא את הפוטנציאל החבוי בכל ילד.
תוך כדי ששאר הקבוצה המשיכה בקריאה, אני ישבתי עם הילד ביחידות ולימדתי אותו את ה- ABC. לא הייתי זקוקה לעבוד יותר מידי קשה, הוא הקשיב לי בעניין רב בתשומת לב אין סופית. הילד לגם בשקיקה כל טיפת תשומת לב שיכולתי לתת לו, הוא תיעל הכל לטובת הבנת החומר. בתום השיעור, כששאר חברי הקבוצה סיימו לקרוא בעצמם את הספר, עצרו כולם להקשיב איך אותו ילד שבתחילת השיעור חיפש איפה לטמון את ראשו שמא יתברר שאינו יודע קרוא וכתוב, קורא לבדו ובכוחות עצמו את העמוד האחרון בספר.
