באחד השיעורים במרכז החינוכי העברנו פעילות בתחום "משחקי חשיבה" ובחרנו משחק מאתגר בשם ״אבנים סיניות״.
בגדול- שני שחקנים מתחרים אחד בשני, כל אחד בתורו אוסף 1 עד 4 אבנים (כמות לבחירתו) מתוך שורה של 15 אבנים. המנצח הוא השחקן האוסף האבן האחרונה. לצופה מן הצד ניצחון עלול להיראות מבוסס מזל בלבד, לעיתים יש בזה מן האמת, אך שחקן המבין ומגבש אסטרטגיה המבוסס עקרון מתמטי פשוט- ביכולתו לנצח כל משחק.
לקראת סוף השיעור התעוררה שאלה בשולחן, ״מי יכול לנצח את המורה?״. תחילה התשובה הייתה פה אחד- ״אף אחד״, ״המורה הוא בלתי מנוצח״. זאת למרות שהתלמידים כבר הכירו את השיטה לניצחון כמעט מובטח. האמנתי שהם מסוגלים והמשכתי להפציר בהם לנסות ולהתמודד מול המורה, בנוסף עדיף שיתמודדו עם האתגר ויכשלו לעומת ויתור מראש.
לאחד התלמידים עלתה מחשבה מעניינת- ״מה יקרה אם נוסיף עוד אבן?״ דיברנו על כך בשולחן והגענו למסקנה שהאסטרטגיה משתנה אבל העקרון זהה. אותו תלמיד סקרן הרגיש בטוח לעמוד מול המורה אך בתוספת אבן אחת. בזמן שאנחנו מחכים שהמורה יתפנה לשחק מולו, אני מבין שהתלמיד עלול בכל זאת להפסיד כי המורה מכיר את השיטה לתוספת אבן. מהר לפני תחילת המשחק אני מעודד את התלמיד להוסיף חמישה (!) אבנים, וכך הוא עושה.
המורה היה מבולבל משינוי המשחק, התלמיד שהבין את העקרון ביצע כל מהלך כפי שצריך, וניצח.
המורה היה מאושר, התלמיד היה מרוצה והשולחן האמין שכל אחד יכול לנצח עכשיו.
